<h1>כפתור ופרח לרבינו אשתורי הפרחי פי"ד</h1>
<h2>דף י.</h2>
מסכת ערכין פרק ב' (י' א'), אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק שמונה עשר ימים בשנה יחיד גומר בהם את ההלל, ואלו הן, שמונת ימי החג, ושמונת ימי חנוכה, ויום ראשון של פסח, ויום טוב של עצרת, ובגולה עשרים ואחד יום וכו'. תוספתא מסכת סוכה פרק ג' (הלכה ב') שמונה עשר יום בשנה ולילה אחד, פי' ליל הפסח. ולזה קצת כתבו שהלל ליל הפסח טעון ברכה לגמור את ההלל. והראב"ד ז"ל כתב בספר כתוב שם פרק במה מדליקין אף על פי שאין אותו הלל טעון ברכה אנו חותמין אותה חתימה. והלל בימים שהיחיד גומר בהם את ההלל הוא דאורייתא. ואמרינן, אמר רבא זאת אומרת הלל דראש חדש לאו דאורייתא. סוף מסכת תענית (כ"ח ב'). רב איקלע לבבל חזנהו דקא קרו הלל בר"ח, סבר לאפסוקינהו, שמעינהו דקא מדלגי ואזלי, אמר שמע מינה מנהג אבותיהם בידיהם הוא. משמע מיהא דבני ארץ ישראל לא היו קורין הלל בראש חדש, מפני שהיו מקדשין על פי הראיה ודי להם בזה, אבל בני בבל קורין, לפי שלא היו להם הכר אחר. ולפיכך כשבא לבבל סבר לאפסוקינהו, וכיון דחזא דמדלגי אמר שמע מינה קריאת הלל מנהג אבותיהם בידיהם הוא. ויש לפרש נמי דבארץ ישראל היו קורין הלל מדרבנן, דמאי דאמרינן הלל בראש חדש לאו דאוריתא בין בארץ בין בחוצה לארץ הוא. ולפיכך הלל דראש חדש אינו דוחה מעמד. ורב כשבא לבבל ראה שלא היו מדלגים במקום שבני ארץ ישראל מדלגים סבר דלא מדלגי כלל וסבר לאפסוקינהו, כיון דחזא דקא מדלגי דלוגי אמר הדלוג הזה מנהג אבותיהם בידיהם.
<h2>דף כט.</h2>
והאי מקרקעי דחוצה לארץ כמטלטלי דמי, הוא מדגרסינן מסכת ערכין פרק המקדיש אמר עולא אי הואי התם הוה יהיבנא כולהו לכהנים, אלמא קסבר עולא סתם חרמין לכהנים, מתיבי אין עבד עברי נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג שנאמר (ויקרא כ"ה) עד שנת היובל יעבוד עמך, ואין שדה אחוזה נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג שנאמר ויצא ביובל ושב לאחזתו, ואין בתי ערי חומה נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג שנאמר לא יצא ביובל, רבי שמעון בן יוחאי אומר אין שדה חרמין נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג שנאמר (ויקרא כ"ז) והיה השדה בצאתו ביובל קדש ליי' כשדה החרם, רבי שמעון בן אלעזר אומר אין גר תושב נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג, ואמר רב ביבי מאי קראה, אתיא טוב טוב, כתיב הכא (דברים ט"ו) כי טוב לו עמך וכתיב (דברים כ"ג) בטוב לו לא תוננו, וקשיא לעולא דאמר חרמין נוהגין בזמן הזה, האמר רבי שמעון בן יוחאי דאינו נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג. לא קשיא הא במקרקעי הא במטלטלי. והא במעשה דפומבדיתא במקרקעי נמי הוה, מקרקעי דחוצה לארץ כמטלטלי דארץ ישראל. מילתא, דהא שדה חרמין יליף משדה אחוזה מדכתיב והיה השדה מה שדה אחוזה אין דינו אלא בארץ אף שדה החרם אין דינו אלא בארץ, ולהאי דינא הוה ליה קרקע חוצה לארץ כמטלטלי דארץ ישראל, אבל לענין שבועה או לענין אונאה דאמרינן (בבא מציעא נ"ו א') אין אונאה לקרקעות, דינם שוה, דהא לא מטלטלי. ולא אשכחן חדא מרבוותא דשוו פלוגתא בין מקרקעי דארץ ישראל לדחוצה לארץ בשבועה ואונאה. פי' אין עברי נוהג שאינו נמכר בזמן הזה. ואין שדה אחזה, דין שדה אחזה שתהא נגאלת בגירוע, אלא אם ירצה הלוקח. אין בתי ערי חומה נוהגין, כלומר, דלא כייפינן ללוקח אם בא מוכר לגואלה אפילו בתוך שנה. ואין גר תושב נוהג, כלומר שיהא ישראל מצווה להחיותו, והוא שקבל עליו שלא לעבוד עבודה זרה וכמו שבארנו, אלא שאוכל נבלות. ואין יובל נוהג משגלו שבט ראובן ושבט גד, ועדיין נזכיר זה בג"ה. הר"ם ז"ל בפי' המשנה בפרק הנזכר כתב וכן מי שהחרים בזמן הזה מטלטלין סתם הרי הן לכהנים, ומקרקעי דחוצה לארץ דינם כדין המטלטלין ר"ל שהם לכהנים. אבל מי שהקדיש לבדק הבית מותר לו לפדותו בדבר מועט לכתחלה, ומשליך אותם דמים לים. אבל נתנו שעור שלא יהא הדבר המועט פרוטה, אלא כמו שאמרו (ערכין כ"ט א') ארבעה זוזי והקרוב להם, לפרסומי מילתא. ולא התרנו זה לכתחלה אלא בזמן הזה שאין בית המקדש קיים עד כאן. וכן כתב ז"ל הלכות ערכין וחרמין בסופן (פ"ח הי"א) מי שהחרים בזמן הזה מטלטלין סתם הרי אלו נותנין לכהנים הנמצאים באותו מקום, אבל אם החרים שדה בארץ ישראל סתם או שהחרימה לכהנים אינו חרם, שאין שדה חרמים נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג, החרים לכהנים קרקע בחוצה לארץ ואפילו בזמן הזה, הרי הוא כמטלטלין בארץ ישראל ותנתן לכהנים.
